יום שני, 6 בפברואר 2012


חרדים, דתיים וחילונים- עובדים על כולנו
ניתוח המציאות והשקרים שמספרים לנו בעידן אביב העמים של המזרח התיכון  כולל מדינת ישראל

סיפוק צרכים מול יצירת צרכים
סיפור דמיוני: גן עדן לעסקים  
דמיינו את זה: איש עסקים מת ועולה לשמיים. הוא פוגש את אלוהים שאומר לו לבחור בין גן עדן וגיהנום. "גן עדן, בטח גן עדן." הוא מגיע לגן עדן ורואה שם הרבה מאוד אנשים, וכולם מחייכים ומאושרים. הוא לא יודע מה לעשות, אז הוא עושה את מה שהוא רגיל לעשות: עסקים. הוא פונה לאנשים ומנסה לשכנע אותם לעבוד אצלו ולקנות ממנו מוצרים ושירותים. אבל מכולם הוא מקבל את אותה תשובה: "אני לא צריך את זה, זה גן עדן – יש כאן כל מה שאאני צריך, אז אני לא צריך לקנות כלום." איש העסקים פונה לבחור ששוכב ומשתזף ואוכל תפוח, ומנסה טקטיקה אחרת: "תעשה לי טובה אישית, בשבילי, תקנה." "תראה", עונה הבחור, "גם אם הייתי רוצה לקנות, אני לא יכול, כי אין לי כסף." "אין לך כסף? בכלל? מה, אתה כל כך עני? מובטל? אוי ואבוי, למה אתה לא הולך לעבוד ולהרוויח קצת כסף? בוא אליי, אני אעסיק אותך." "הבחור עונה: "למה שאני אלך לעבוד? אני לא צריך כסף, אני לא צריך לקנות שום דבר, יש לי כל מה שאני צריך, כאן זה גן עדן. אני מציע גם לך להרגע ולהנות מגן העדן הזה." איש העסקים חוזר לאלוהים ואומר: "תשמע, עוד כמה ימים בגן עדן, ואני פושט רגל. לא הצלחתי למכור כלום, וגם אין מי שמוכן לעבוד ביצור מוצרים חדשים שיהיה אפשר למכור אותם. המקום הזה פשוט קטסטרופה, גיהנום." "אז מה אתה רוצה שאני אעשה?" שואל אלוהים. "תשמע, אני מבקש שתעביר אותי לגיהנום." איש העסקים נכנס לגיהנום, ורואה המוני אנשים צורחים מכאב, כי הם נשרפים באש, ושדונים דוקרים אותם בקילשונים. הוא פונה לאחד האנשים ושואל: "סליחה, אולי אתה צריך קרח? אני מוכר קרח." האיש צורח בהתלהבות: "כן, בטח, בבקשה, קרח!". איש העסקים ממשיך: "ואולי אתה רוצה לקנות גם מזגן? נראה שחם לך כאן." "מזגן, כן, מזגן!" איש העסקים ממשיך: ואולי תרצה לקנות גם פלסטר ומשחה לפצעים, ואולי גם אקדח, שתוכל להתגונן מפני השדונים, וגם.." "כן, כן, בבקשה, אני ממש צריך את כל זה, בבקשה!!". "אין בעיה, אומר איש העסקים, אני אמכור לך את כל זה. מזגן יעלה לך אלפיים שקל, והאקדח יעלה לך - " "אבל אין לי כסף." "אז תראה, אתה יכול לעבוד אצלי, ואני אשלם לך. במה אתה מוכן לעבוד?" "כל מה שתרצה, אני אעשה מה שתרצה! כל עבודה, בכל תנאים, העיקר שתיתן לי עבודה כדי שיהיה לי כסף כדי שאני אוכל לקנות את כל הדברים שאני כל כך צריך!" "בסדר, אז אתה תעבוד אצלי, כל יום חמש עשרה שעות, תבנה מזגנים, אני אשלם לך מאתיים שקל על כל מזגן שתייצר." "כל מה שתרצה!!" איש העסקים מחייך, עובר ללקוח הבא, ואומר לעצמו: וואו, מתתי והגעתי לגן עדן!  

המטרה שלנו היא להיות כמה שיותר מאושרים, מסופקים וכמה שפחות נצרכים.
האושר הוא פונקציה של סיפוק הצרכים. ככל שיש לנו פחות צרכים לא מסופקים, ויותר צרכים מסופקים, כך אנחנו יותר מאושרים. "בעיה" היא למעשה צורך לא מסופק. אדם שיש לו צורך בהרואין, למשל, יכול להקדיש פחות זמן ואנרגיה לסיפוק הצרכים האחרים שלו מאדם שלא מכור להרואין, לכן יש לו פחות סיכוי להיות מאושר. ילד מפונק סובל יותר מילד שמסתפק בצעצועים שיש לו. אנשים "בעלי צרכים מיחדים", "נזקקים", קשה להם יותר להיות מאושרים. כלומר המטרה שלנו היא להקטין את הצרכים, להיות כמה שפחות נצרכים, צרכנים. הכינוי התרבותי שלנו לסביבה שמספקת לנו את כל הצרכים שלנו הוא "גן עדן". הכינוי התרבותי שלנו לסביבה שמספקת לנו הכי פחות את הצרכים שלנו ויוצרת כמה שיותר צרכים חדשים הוא "גיהנום".

המטרה של התעשיות היא להגדיל את הביקוש,את הצורך במוצרים שלהן.
זה נעשה על ידי הגברת הצורך שלנו במוצרים שלהם: "שיווק" הוא ייצור צרכים – זה המונח המקצועי (CREATING NEEDS).  אם אנחנו לא צריכים כלום, אנחנו לא נצרוך ולא נעבוד, וללא צרכנים ועובדים אין כסף לתעשיה. המטרה של התעשיה היא ליצור מצב שבו אנחנו צריכים, או לפחות חושבים שאנחנו צריכים, את המוצרים שלהם – להפוך את כולנו לנצרכים, צרכנים – להגדיל את הבעיות, להפוך את החברה לכמה שיותר רחוקה מגן עדן וכמה שיותר דומה לגיהנום.

מי לוחץ, מי קובע את הכיוון?
כמעט כל הכוח, הכסף, הרכוש, המשאבים וכוח האדם (למשל יחצנים, לוביסטים, בכירים בהווה ולשעבר, יועצים אסטרטגיים וכו'), נמצאים בידי התעשיה. לכן, כמעט כל הלחץ על המנגנונים החברתיים שקובעים את כיוון החברה (קבלת החלטות, פיקוח וביקורת, חינוך והפצת מידע) הוא מצד התעשיה. ולכן, הכיוון של החברה הוא מה שטוב לתעשיה ולא מה שטוב לנו – כיוון של הגברת הצרכים שלנו, הגברת הבעיות. זוהי הסיבה לכל הבעיות בחברה שלנו. תפקידנו בחברה הוא להיות עובדים (ליצר מוצר ולשכנע אחרים שהם צריכים אותו – להגדיל צרכים) וצרכנים. בזה מושקע רוב הזמן שלנו כיחידים, ובזה מושקע עיקר המאמץ המשותף שלנו: צמיחה כלכלית – הגדלת התל"ג (תוצר לאומי גולמי) – הגדלת התוצרת – על ידי הגדלת הצריכה, על ידי הגדלת הצרכים. הפרויקט העיקרי של כל אחד ואחד מאתנו ושל כולנו ביחד הוא הפיכת החיים שלנו לגיהנום.
בעלי ההון והשלטון הם כחיידק בעל כוח הישרדות  הגובר על כל היצורים החיים האחרים שגם הם כחיידקים המתרבים ניזונים מכוחו אך למעשה נמצאים מחוסלים על ידו.
מטרתנו היא למצוא את הdna של החיידק הטוב ולהפוך אותו לשליט.

הבמה הציבורית

הבמה הציבורית היא מעין מטריקס – מסך ששמים לנו מול העיניים כדי להסתיר את האמת, ואנחנו צופים בה בכלי התקשורת (מהדורות חדשות, סרטים, וכל התוכניות), בבתי הספר, באוניברסיטאות, בכנסת. זוהי הצגה קבועה שכתובה, מופקת ומבוימת על ידי התעשיה, ששולטת באופן ישיר ועקיף בשחקנים הנבחרים (ראשי מפלגות, תקשורת, אקדמיה ועמותות). הצגה שהשחקנים בה מציגים לנו סיפור מעוות, הפוך: את המדיניות להגדלת הצרכים מציגים לנו כדבר שטוב לנו, ואת הקטנת הצרכים מציגים כדבר שרע לנו. השיח הציבורי בבעיות שמטרידות את הציבור, על הבמה הציבורית, נעשה תוך הסתרת מהות הבעיה (הגברת הצרכים), מי שגורם לנזק (התעשיות), למה (יצירת רווחים על ידי הגברת הצרכים), איך (השפעת התעשיה על מקבלי ההחלטות), ומהות הפתרון (הפחתת הצרכים). כך מונעים מאתנו להבין מה קורה, מי עושה ולמה, להתאחד למאבק משותף ולהתנגד ביחד לכיוון הגברת הצרכים, וגורמים לנו לתמוך במי ובמה שפוגעים בנו.

הטכניקה היא די פשוטה וקבועה: הפרדת השיח בין הבעיה (הצרכים) והפתרון (הקטנת הצרכים) באמצעות שני שחקנים- שחקן ראשי ושחקן משנה. השחקנים אינם נפגשים לעולם ולכאורה אינם קשורים זה לזה: השחקן הראשי - דמות אמינה, סמכותית, רצינית, גדולה, עשירה ומכובדת, שמעוררת הזדהות והסכמה. הוא מדבר על הבעיה שמטרידה את הציבור, ומציג את התעשיה כגיבור על הסוס הלבן שנלחם בבעיה ומספק לנו את פיתרון הקסם (עוד צריכה). שחקן המשנה – אנטי גיבור, קטן, עלוב, מגוחך, מטופש, מיותר, ואפילו אויב מסוכן,בעיניי הכלל, קורא בקול חלוש למדיניות שמשמעותה הפחתת הצרכים, אבל לא מציג אותה כמה שיפתור את הבעיה שמטרידה את הציבור- הנזק שנגרם עקב הגברת הצרכים. הדמות הנדרשת כאן בהמשך לתיאור החיידק הוא חיידק חזק ובעל עצמה שיתפס כשווה ערך מול השחקן הראשי(למשל עמיר פרץ שהציע להגדיל את שכר המינימום וכולם צחקו ממנו בגלל מלחמת לבנון והוצג בתקשורת כליצן ולא כמנהיג עם עצמה, בעוד שאחרים קטפו את הפירות של האביב הישראלי ב 2011 כמו למשל חלי יחימוביץ'). כשחקן המשנה  הוא אינו מזכיר את זה - אלא מטעמים של תועלת לגורם אחר, שלא מעניין את הציבור ואף שנוא עליו. במקרה של עמותות למשל, עמותות שמתפקדות כשחקנים ראשיים – בדרך כלל ממומנות ונשלטת באופן ישיר על ידי התעשיה, ושחקניות המשנה ממומנות ונשלטות על ידי התעשיה באופן יותר עקיף ופחות שקוף, אבל מאוד ברור,-בדרך כלל בתיווך קרן השקעות "פילנטרופית", בעיקר "הקרן החדשה לישראל (שתי"ל)". בבמת התיאטרון יש זכות גישה רק לשחקנים ולא לאנשים אמיתיים, שמייצגים את עצמם ואומרים מה שהם חושבים  באמת ולא עובדים על פי המחזה שנכתב להם -  כך גם בבמה הציבורית אין מקום למי שלא מציגים את הדמות שנכתבה עבורם, ומקשרים בין הבעיה והפתרון האמיתיים - אור הזרקורים של התקשורת, כנסת, מערכת החינוך והאקדמיה לא מכוון עליהם.

אז מה עושים? כאמור, התעשיות שולטות בכיוון באמצעות שליטה במי שעומדים בראש מנגנוני קבלת ההחלטות (ממסד), הבקרה (ארגונים ממסדתים וחוץ מסדיים, למשל עמותות) והפצת המידע (מערכת החינוך, האקדמיה וכלי התקשורת). הן יכולות לעשות זאת בקלות רבה, מכיוון שהמערכת היא ריכוזית, היררכית. כל מה שנדרש מהתעשיות, זה שליטה במעט הקודקודים – ראשי הפירמידה. הציבור, אנחנו, לא מעורבים בבמה הציבורית, אלא צופים פאסיביים, ההחלטות מוכתבות (DICTATE) מלמעלה ואנחנו רק שומעים עליהן – או יותר נכון את הפרשנות של התעשיה להן - בתקשורת. המעורבות ה"דמוקרטית" שלנו מסתכמת בלבחור פעם בכמה שנים מי יהיה הדיקטטור, מבין כמה בובות של התעשיה שמוצעים לנו, ואת האשמה להגדלת הבעיות-צרכים, מטילים עלינו, כמי ש"בחרו" אותם. כלומר, האמונה שמנסים למכור לנו, שאנחנו חיים בדמוקרטיה, היא שקר ברור כשמש, לכל מי שמוכן להרים לרגע את העיניים ולהישיר מבט על המציאות המסנוורת. לכן, הפתרון הוא להפוך את החברה לדמוקרטיה: אנחנו, הציבור, מעורבים בקבלת ההחלטות, מחליטים, חושבים על פיתרונות ומיישמים אותם. אי אפשר לקנות ולהפחיד את כולנו. אם אנחנו נהיה המחליטים - אנחנו נתחיל לפתור את הבעיות, להפחית את הצרכים, במקום רק ליזום בעיות וצרכים חדשים כדי להגדיל את הצורך במוצרים. יש הרבה דרכים לעשות את זה. זה מתחיל מלהסתכל, לבדוק, לחשוב, לא לסמוך על הגופים הריכוזיים הקנויים הקיימים, ולקחת אחריות – להתאחד למאמץ משותף. הפתרונות הם פשוטים וידועים. אי פתירת הבעיות והעצמת הבעיות הן לא תוצאה של כשלון אלא של הצלחה. הבעיה היא לא להמציא פתרונות ולהציע אותם למקבלי ההחלטות - הפוליטיקאים, התקשורת, העמותות, המשטרה, בתי המשפט - שיקדמו אותם. זוהי תמימות, הם יודעים מה הפתרונות, והם עובדים בשביל מי שרוצה להעצים את הבעיות, הצרכים. בעיות הבטחון, התחבורה, הבריאות/סביבה, החינוך, האלימות, העוני, מחסור במשאבים, דכאון – כל אלה מעצימים את הצרכים, גורמים לנו לקנות ולעבוד יותר, מגדילים את רווחי התעשיות ואת הקופה הציבורית שבשליטת מקבלי ההחלטות. אף אחד, אף אדם או ארגון ריכוזי קיימים, לא יפתור את הבעיות בשבילנו– הכל תחת שליטה, והתעשיות חזקות מידי, לכן כדי לעמוד מולם וללחוץ לכיוון השני צריך שנתאחד למאבק משותף – והם מנסים להפריד בינינו. כך, נוכל להתחיל ליישם פתרונות, להפסיק לבזבז את הזמן שלנו בעבודה מיותרת וקנית מוצרים מיותרים ומזיקים, ולהתחיל לחיות – להשקיע את המאמץ, האנרגיה והזמן שלנו בסיפוק הצרכים האמיתיים שלנו, לכוון את החברה לכיוון של גן עדן במקום לכיוון של גיהנום. להיות בני אדם חיים ומאושרים שמגשימים את עצמם – במקום צרכנים ועובדים. כדי לעשות את זה, אנחנו צריכים להוציא את קבלת ההחלטות מידי מיעוט קטן שקל לשלוט בו – ולהעביר אותם לידינו - ליצור דמוקרטיה. 

יום חמישי, 2 בפברואר 2012

את מי באמת משרתים "משרתי הציבור"?
שליטת העסקים הגדולים בפוליטיקאים ובמפלגות

בעלי העסקים הגדולים בישראל נוהגים לממן מפלגות, ואלה מקדמות את תוכניותיהם העסקיות. פעמים הם עושים זאת באופן ישיר, לעיני התקשורת, שמפרסמת מעת לעת רשימות של תרומות בסך מאות אלפי ומיליוני שקלים לפוליטיקאים. וגם, באופן עקיף וחסוי, דרך עמותות קש, שלעיתים נחשפות ומעוררות סערה ציבורית, כמו פרשות עמותות הקש של ברק, שרון ופרס.

מעבר למימון המפלגות, מתווים בעלי העסקים מדיניות, באמצעות אופורטוניזם. כלומר, פוליטיקאים או מקורביהם המועסקים במשרות בכירות ורווחיות בחברות של בעלי העסקים (לדוגמא, ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט, שהועסק כיו"ר קבוצת משפחת לבנה, אחת הקבוצות הכלכליות החזקות במדינה). לרוב, חולקים בעלי העסקים והפוליטיקאים מעגל חברתי משותף ולעיתים קרובות הפוליטיקאים הם קרובי משפחה של בעלי העסקים, או שהם בעצמם בעלי הון שמושקעים בעסקים שונים. בעלי העסקים גם שוכרים שירותי חברות יחסי ציבור ושתדלנות (לוביזם) – חברות שמתמחות בהשפעה ישירה על מקבלי ההחלטות.

כמעט כל ההשפעה הישירה שמופעלת על מקבלי ההחלטות היא מצד בעלי העסקים הגדולים ונציגיהם. ביחס אליהם, הלחץ שמופעל על ידי הציבור הוא אפסי. הקשרים בין בעלי העסקים הגדולים ומקבלי ההחלטות כל כך הדוקים ומסועפים, שלא ניתן לפרט אותם במאמר אחד (גם לא באינציקלופדיה אחת), אולם לשם המחשה, נביא שני מקרים שפורסמו בספר ובסרט ידועים:

העיתונאי מייקל מור פותח את ספרו "גברים לבנים טיפשים" בפרק "הפיכה אמריקנית מאוד", ובו הוא מפרט "מי ומי בהפיכה" - ונותן דוגמאות אחדות לעסקים שבכירי השלטון האמריקאי קשורים אליהם – מושקעים בהם, עובדים עבורם, ומקבלים כסף כדי לקדם את האינטרסים שלהם – אם כמנהלים, עורכי דין או שתדלנים בעבר או בהווה, אם על ידי קבלת תרומות ואם מתוקף השקעה ישירה במניותיהם:

שם
תפקיד
דוגמאות לחברות שקיבל מהן כסף כשכר עבודה/תרומה/מניות
ג'ורג' בוש
נשיא
חברות נפט ונשק
דיק צ'ייני
סגן הנשיא
תעשיות האליברטון (חברת נפט)
ג'ון אשקרופט
שר המשפטים
אי.טי.אנד.טי (טלפונים), אנטרפרייז (השכרת רכב), מונסנטו (ביוטכנולוגיה, נקנתה בידי פרמאסיה), שרינג-פלאו (תרופות)
פול או'ניל
שר האוצר
אלקואה (אלומיניום)
אן ונמן
שרת החקלאות
נסטלה, ארצ'ר דניאלס מידלנד, קאלג'ין (חברות מזון. קאלג'ין נתקנתה בידי מונסנטו, שנקנתה בידי פרמאסיה)
דון אוואנס
שר המסחר
טי.אם.בי.אר, קידוחי שארפ, טום בראון (גז ונפט)
דון ראמספלד
שר ההגנה
ג.ד. סרל (תרופות, נקנתה ע"י פרמאסיה), טריביון (עיתונים), ג'נרל אינסטרומנט (נתקנתה ע"י מוטורולה), קלוגס, סירס, אולסטייט
ספנסר אברהם
שר האנרגיה
דיימלר-קרייזלר (וחברות רכב נוספות)
טומי תומפסון
שר הבריאות ושירותי אנוש
פיליפ מוריס (סיגריות)
גייל נורטון
שרת הפנים
נ.ל. תעשיות/ניישנאל לד (צבעים המכילים עופרת), פורד (רכב), בי.פי. אמוקו, דלתא פטרוליום (וחברות נפט נוספות)
איליין צ'או
שרת העבודה
דול (מזון), קלורוקס, סי.אר. בארד (שירותי בריאות), HCA (תאגיד בתי החולים של אמריקה), נורת'ווסט (תעופה)
קולין פאוול
מזכיר המדינה, אביו של יו"ר ועדת התקשורת הפדרלית (FCC)
גולפסטרים איירוספייס (מטוסים), AOL (תקשורת. התמזגה עם טיים וורנר)
נורמן י. מינטה
שר התחבורה
נורת'ווסט, יונייטד אירליינז, גרייהאונד, בואינג, יונייטד פסיפיק, לוקהיד מרטין (מטוסים ותעופה)
אנדרו ה. קארד הבן
ראש צוות הבית הלבן
ג'נרל מוטורס, איגוד יצרני המכוניות של אמריקה
מי'ץ דניאלס הבן
מנהל התפעול והתקציב
מרק, אלי לילי (תרופות), ג'נרל אלקטריק, סיטיגרופ
קונדוליסה רייס
היועצת לביטחון לאומי
צ'ברון (נפט), צ'ארלס שוואב, טראנסאמריקה, ג'י.פי. מורגן
קארל רוב
יועץ בכיר לנשיא
פיליס מוריס (סיגריות), אינטל
קנת' ל. ליי
יועץ צללים לנשיא
אנרון (אנרגיה) 


אמנם מדובר בממשלה היוצאת בארה"ב, אבל נראה כי הממשלה הנוכחית בארה"ב איננה שונה במהותה. בישראל המצב איננו שונה. הסרט "שיטת השקשוקה" של העיתונאי מיקי רוזנטל עוסק בשליטה של משפחת עופר במקבלי ההחלטות בישראל באמצעות ההון הרב שבבעלותה. בין היתר היא מחזיקה ב"חברה לישראל" ו"כימיקלים לישראל" - חברה שמפעליה אחראים לרוב הזיהום התעשייתי בישראל, ולפי הגישה המקובלת, גם לרוב התחלואה בסרטן, שהורג כ-10,000 ישראלים בשנה. רוב המפעלים בישראל מפיצים חומרים שמוגדרים על-ידי המדינה כ"מסרטנים", "רעילים" ו"מסוכנים" מעבר לתקן המותר. לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות היה עשוי להביא לאכיפת החוקים הקיימים גם על בעלי ההון המזהמים, להביא בכך להקטנת הזיהום והתחלואה בסרטן, ולהציל אלפי אנשים בשנה. אולם הלחץ שהמזהמים מפעילים כדי שלא יאכף החוק לגביהם חזק כיום הרבה יותר. בבעלות משפחת עופר ניתן למצוא את ערוץ 2, בנק המזרחי, בתי זיקוק לנפט, צים, חברות ספנות, רכב, חברת התפלת המים הגדולה בישראל, חברות הייטק ותקשורת סלולארית, נדל"ן, קניונים ועוד.
להלן רשימה חלקית של בכירים בצמרת השלטון בהווה ובעבר שהועסקו על ידי משפחת עופר:

שם
תפקיד
איך משפחת עופר שילמה לו
יעקב נאמן
שר המשפטים (ושר האוצר לשעבר)
משרד העו"ד שלו "הרצוג פוקס נאמן", משרד העו"ד הגדול בארץ, מייצג את משפחת עופר (גם מול המדינה) מזה שנים רבות
יצחק "בוג'י"  הרצוג
שר הרווחה והשירותים החברתיים
משרד העו"ד שלו "הרצוג פוקס נאמן", משרד העו"ד הגדול בארץ, מייצג את משפחת עופר (גם מול המדינה) מזה שנים רבות. כמו כן, לפי מבקר המדינה, הרצוג עמד מאחורי גיוס התרומות הלא חוקיות למפלגת העבודה ("פרשת העמותות").
נחמה רונן
היתה מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה
מונתה לדירקטורית בחברת בז"ן (בתי הזיקוק לנפט)

מיקי הרן

היתה מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה
(והיתה אשתו של ראש הממשלה ושר הבריאות בנימין נתניהו)
מונתה כדירקטורית ב"כימיקלים לישראל"
אברהם (בייגה) שוחט
היה שר האוצר ושר התשתיות הלאומיות
מונה כדירקטור ב"כימיקלים לישראל", בבנק מזרחי טפחות, ובחברת הדלק דור-אלון.

אלי גולדשמידט
היה יו"ר ועדת הכספים, יו"ר ועדת הכלכלה ויו"ר מפלגת העבודה
הועסק כדובר (סמנכ"ל תקשורת ורגולציה) ב"כימיקלים לישראל."
משה שחל
היה שר האנרגיה, שר התקשורת, שר המשטרה, חבר בוועדת החוקה, חוק ומשפט ובוועדה לענייני ביקורת המדינה
הועסק כעורך הדין של "החברה לישראל" ויועץ אישי של משפחת עופר.

טלי ירון-אלדר
היתה נציבת מס הכנסה ומיסוי מקרקעי, יועצת משפטית באגף המכס והמע"מ, וסגנית היועץ המשפטי ואחראית על החקיקה במס הכנסה
מונתה לדירקטורית בחברת "טאוור סמיקונדקטור", ושותפה במשרד עורכי הדין של דוד תדמור שמייצ את החברה לישראל.

דוד תדמור
היה הממונה על ההגבלים העסקיים
הועסק כעורך דין שמייצג את "החברה לישראל" במשרד העו"ד של רם כספי ובמשרד עו"ד שלו
שוקי אורן
החשב הכללי
לפני כן היה מנכ"ל בנק לאומי בשוויץ. בנק לאומי הוא שותף של משפחת עופר בבעלות על "החברה לישראל" (18%)
ירום אריאב
מנכ"ל משרד האוצר. היה סגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר, ראש צוות באגף התקציבים, משרד האוצר, וכלכלן בכיר באגף לתכנון במשרד האנרגיה
בין כהותוניו כבכיר במשרד האוצר, הוא הועסק כבכיר בחברות הדשנים של "כימיקלים לישראל" בארץ ובחו"ל: מנכ"ל כי"ל דשנים אירופה, סמנכ"ל בכיר לשיווק בכי"ל דשנים, סמנכ"ל שיווק ברותם אמפרט.
ניר גלעד
היה החשב הכללי במשרד האוצר  (99-03),
הועסק כמנכ"ל "החברה לישראל"
אוהד מראני
יום יו"ר חברת הגז הממשלתית, נתיבי הגז הטבעי. היה מנכ"ל משרד האוצר והממונה על התקציבים במשרד האוצר
העוסק כיו"ר בז"ן

חגי מילר
היה סגן בכיר לחשב הכללי (ניר גלעד) במשרד האוצר, היה אחראי על משרד התשתיות ואיכות הסביבה ויו"ר ועדת המכרזים להקמת מתקני ההתפלה בחדרה ולהקמת תחנת הכוח במישור רותם שבהם זכו האחים עופר.
העוסק כסמנכ"ל בחברת האנרגיה ICG של קבוצת עופר.
רן קרול
היה הממונה על התקציבים במשרד האוצר, מנכ"ל משרד האנרגיה והתשתית, ומנכ"ל החברה הלאומית לאספקת פחם. שימש כממונה על הרפורמה במשק הדלק והמבנה הלאומי של משק הגז הטבעי
מונה כדירטור בבז"ן

גבי ברבש
מנכ"ל בית החולים "איכילוב" (ומנכ"ל משרד הבריאות לשעבר)
קיבל לשליטתו, כמנכ"ל ביה"ח איכילוב, מסמי עופר, את מה שכינה "התרומה הגדולה ביותר של אדם פרטי למערכת הבריאות", 40 מיליון דולר.

פרופ' מנפרד גרין
ראש ביה"ס לבריאות הציבור, אונ' חיפה, היה יו"ר המרכז הלאומי לבקרת מחלות, ויו"ר הוועדה לבחינת המחקר שהזמין משרד הבריאות בעניין מפעלי רמת חובב
הועסק כיועץ מומחה מטעם חברת "דשנים וחומרים כימיים" (למשל בתביעה נגד המפעל)
פרופ' יונה אמיתי
מנהל המחלקה לאם, לילד ולמתבגר במשרד הבריאות שאחראי על המעקב אחר שכיחות מומים מולדים באיזור רמת חובב, ויו"ר הוועדה לקביעת תקנים לצלילה בקישון
הועסק בכתיבת חוות דעת למפעל תרכובות ברום של כימיקלים לישראל, מפעל מזהם מרכזי ברמת חובב, ומפעל "דשנים וחומרים כימיים", בתביעת נפגעי הזיהום בקישון נגד המפעל
ד"ר שלמה אלמוג
מנהל המעבדה לטוקסיקולוגיה בבית החולים שיבא תל-השומר, יו"ר ועדת אלמוג - הוועדה לקביעת ערכי ייחוס סביבתיים למזהמים כימיים באויר של המשרד לאיכות הסביבה
הטועסק כיועץ מטעם מפעל מפעל "תרכובות ברום" (של כי"ל) לצורך כתיבת חוות דעת שממליצה לאפשר למפעל לזהם מעבר למה שהמליצה ועדת אלמוג
פרופ' יוסי ריבק
חבר "הוועדה הבין-משרדית לחומרים מסרטנים, מוטגניים וטרטוגניים" (היה יו"ר הוועדה), גם יו"ר "המועצה הלאומית לבריאות העובד", וחבר בוועדה של משרד הביטחון לנושא הקרינה הבלתי מייננת (סלולרית).
העוסק כיועץ ב"דשנים וחומרים כימיים", עבור מועצת רמת חובב המייצגת את המפעלים המזהמים ברמת חובב (בראשה עומד יוסי זיו, בעלה של מירי זיו, מנכ"לית "האגודה למלחמה בסרטן"). ריבק מועסק כיועץ ודובר גם ע"י החברות הסלולאריות, חברת החשמל, וחברות מזהמות נוספות.  


ד"ר ריצ'רד א.דאיו, רופא פנימי ופרופ' לרפואה באוניברסיטת וושינגטון, וד"ר דונלד ל. פטריק, חוקר ידוע ופרופ' לשירותי בריאות באוניברסיטת וושינגטון, מפרטים בספרם "תקווה או תעתוע" - ספר העוסק בשליטת חברות התרופות במערכת הבריאות, כיצד המפלגות והפוליטיקאים שבשלטון מקבלים כסף באופן ישיר ועקיף מהתעשיות, כיצד הפוליטיקאים והביורוקרטים מקבלים ג'ובים בתעשיות לאחר פרישתם, וכיצד התעשיות מעסיקות לוביסטים (שתדלנים) המתמחים בהשפעה על הפוליטיקאים. למשל:
    בשנת 2002 שכרו חברות התרופות 675 שתדלנים שכללו, 26 חברי קונגרס לשעבר ו- 342 איש שהחזיקו במשרות ממשלתיות שונות;
    במערכת הבחירות 2004, הקציב ארגון יצרני התרופות 150 מיליון דולר להפעלת לחץ על הקונגרס, על ממשלי המדינות, ועל דעת הקהל. 27 מיליון דולר נתרמו למועמדים פוליטיים. בראש הרשימה נמצא ג'ורג' בוש;
    בזכות התמיכה של חברות התרופות ברפובליקאים, זכו כמה בכירים בתעשייה במשרות ממשלתיות בכירות. למשל, מנכ"ל חברת התרופות "מרק" מונה לראש המשרד לתקציב וניהול בבית הלבן.
    חברות התרופות נותנות שוחד ישיר לפקידי בריאות ציבור כדי לקצר את הדרך אל השוק
   (כפי שפורסם למשל ב Willman D, Waxman Queries NIH on Researcher's Ties, LA Times, December 9, 1998. ).


המדינה נותנת מענקים והטבות בסך מאות מיליוני שקלים בשנה לגופים שמפיצים חומרים מסרטנים. כמו כן, בבעלות המדינה מפעלים מזהמים, ולכן גם למדינה יש אינטרס כלכלי בהמשך פעילות גופים מסרטנים: בתיקי הקישון המדינה נתבעת לצד המפעלים; עד לאחרונה החזיקה המדינה בבתי הזיקוק; צה"ל מותקף בגין נזקים לכאורה מקרינה שאליה נחשפו חיילים, ועוד.